הטיפול הנרטיבי – לשכתב את הסיפור שאתה מספר לעצמך

מייסדי השיטה וההקשר הרעיוני

​

הטיפול הנרטיבי התפתח בשנות ה־80 של המאה ה־20 על ידי שני מטפלים פורצי דרך מניו זילנד ואוסטרליה – מייקל ווייט (Michael White) ודייוויד אפסטון (David Epston) השניים שאבו השראה מפילוסופיה פוסט־מודרנית, תיאוריה ביקורתית, בלשנות, אנתרופולוגיה ופמיניזם – וביקשו לבנות גישה טיפולית שלא רואה את האדם כבעיה, אלא כמי שמספר את סיפורו מתוך הקשר חברתי, תרבותי ואישי.

​

הם טענו שכשאנשים סובלים – פעמים רבות הם לא סובלים "מעצמם", אלא מהסיפור שחוזר שוב ושוב בתוכם, באופן חד־צדדי, מגביל ושיפוטי. הטיפול הנרטיבי נועד לעזור להם להפריד בין האדם לבין הבעיה, לראות את עצמם בעיניים חדשות – ולבנות סיפור חיים עשיר יותר, מדויק יותר, ומעצים יותר.

​

מה מייחד את הטיפול הנרטיבי ולמה הוא שונה מאחרות?

הטיפול הנרטיבי שונה באופן מהותי מהטיפול הפסיכולוגי הקלאסי. הוא אינו "מאבחן" את האדם, לא מתייג אותו ולא מתייחס אליו כבעיה שיש לפתור. במקום זאת, הוא שואל:
איזה סיפור אתה מספר על עצמך – ואיך נוכל לספר אותו אחרת?

​

המטפל הנרטיבי רואה את הקשיים של האדם כ"נרטיב דומיננטי" – כלומר: סיפור שהשתלט על התודעה, חזר על עצמו שוב ושוב, עד שהאדם התחיל להאמין שאין לו אפשרויות אחרות. לדוגמה: "אני כישלון", "אני תמיד נהרסת בקשרים", "אני חלש", "אני תקוע", "אני לא ראוי לאהבה".

​

במקום לנתח את הסיפור – המטפל מאתגר אותו בדרכים יצירתיות: דרך שאלות, רישום, שיח חוקר, מטאפורות, מכתבים טיפוליים, חקר יוצרים מהעבר. ההנחה היא פשוטה אך עמוקה:
אנחנו לא הסיפור שלנו – אנחנו אלה שמספרים אותו.

​

כמה זמן נמשכת ההכשרה בשיטה הזו?

הכשרה בטיפול נרטיבי נעשית לרוב במסגרות של השתלמות מקצועית שנתית או דו־שנתית, שנלמדת כחלק ממסלולי פסיכותרפיה אינטגרטיבית, טיפול זוגי, עבודה סוציאלית קלינית או ייעוץ חינוכי.

​

בישראל קיימות תוכניות מובנות ללימוד הגישה – בין היתר במרכז מיכל ליבדינסקי, מכון ברקאי, מכון שינוי, ובחלק מהאוניברסיטאות. הכשרה מלאה כוללת לימודים תיאורטיים, תרגול קליני, הדרכה קבוצתית ושימוש במודלים שונים של שיח נרטיבי.

​

אילו כלים ייחודיים מציעה הגישה הנרטיבית?

למרות שהשיטה מבוססת על שיחה, היא משתמשת בכלים יצירתיים ומקוריים מאוד. ביניהם:

• Externalizing the Problem החצנת הבעיה – שיטה שבה מפרידים בין האדם לבין הבעיה. במקום לומר "אני חרדה", אומרים "החרדה משתלטת עליי" – ואז שואלים: מה היא אומרת? מתי היא מופיעה? איך אפשר להקטין אותה?

​​

•  Re-Authoring שכתוב הסיפור – המטופל והמטפל כותבים מחדש את סיפור החיים: מחפשים רגעים של חוזק, התנגדות לבעיה, תובנות שנשכחו, נקודות אור שהודחקו.

​

• שאלות חקר זהות – המטפל שואל שאלות שמרחיבות את הזהות: “מתי בכל זאת הצלחת?”, “מי היה גאה בך ברגע הזה?”, “איזה צד באישיות שלך הופיע שם?”

​

• מכתבים טיפוליים – המטפל או המטופל כותבים מכתב לדמות, לרגש, לחלק פנימי – כדי לעבד את הנרטיב באופן בלתי־שגרתי.

​

• עבודת עוגן תרבותי – בחינת האופן שבו חברה, משפחה, מגדר או תרבות עיצבו את הנרטיב – ומה אפשר להחזיר לאדם בבחירה חופשית.

​​

לאילו מצבים מתאימה השיטה הנרטיבית?

השיטה מתאימה למגוון עצום של מצבים – רגשיים, קיומיים, זוגיים, זהותיים וחינוכיים. בין היתר:

​

• דימוי עצמי שלילי שנשען על עבר פוגעני / הורות ביקורתית / השפלה רגשית

• חרדה, בושה, אשמה, כישלון או פחד – שמתוחזקים דרך סיפור פנימי צורב

• אנשים שנמצאים בצומת זהות (גיל, מגדר, קריירה, גירושין)

• ילדים ונוער עם דימוי עצמי שבור או סיפור של "ילד בעייתי"

• מבוגרים שחיים בסיפור שלא בחרו – “ככה אני מאז ומתמיד”

• קשרים זוגיים עם שיח של האשמות הדדיות והיסטוריה כבדה

• התמודדות עם טראומה – לא מתוך שחזור הזיכרון, אלא מתוך שינוי ההקשר הסיפורי

 

סיכום:

הטיפול הנרטיבי לא מבקש לשנות אותך – הוא מבקש להאיר מחדש את הדרך שבה אתה רואה את עצמך.
זו גישה שמאפשרת לך להחזיר לעצמך שליטה על הסיפור, לבחור זווית אחרת, למצוא בתוכך את הדמות הראשית – ולא להיתקע בתפקיד של שחקן משנה.

כי גם אם העבר קרה – הדרך שאתה מספר אותו קובעת איך תחיה את העתיד.

​

(תומר נבו)