פרידה רומנטית היא אחת החוויות הרגשיות העוצמתיות ביותר שאדם עובר במהלך חייו. מחקרים עדכניים מצביעים על כך שאובדן של קשר אינטימי מפעיל במוח את אותם אזורים הפועלים בעת כאב פיזי ממשי – ובפרט את הקורטקס הסומטו־סנסורי ואת האזור הקדמי של החגורה (anterior cingulate cortex), המוכרים כחלק ממערכת הכאב. חוקרת האהבה הידועה הלן פישר (Helen Fisher) הראתה במחקרי fMRI כי פרידה מפעילה גם את אזורי התשוקה וההתמכרות במוח, בדומה לאובדן של חומר ממכר.

​

אבל הכאב הזה – לא נחווה באותו אופן אצל כולם. בדיוק כפי שאנשים אוהבים בדרכים שונות, הם גם נפרדים בדרכים שונות. והאופן שבו אנחנו נפרדים, מתמודדים, מתרחקים או קורסים – לא נקבע רק על פי אופי רגעי או נסיבות הקשר. הוא יושב על מבנה רגשי עמוק, בלתי מודע, שנוצר הרבה לפני שהקשר התחיל.

​

הפסיכואנליטיקאי ג'ון בולבי, מייסד תיאוריית ההיקשרות (Attachment Theory), טען שצורת ההיפרדות של אדם ממישהו אהוב – בין אם בן זוג, הורה או ילד – משקפת דפוס ראשוני של היקשרות רגשית שנצרב בילדות. אנשים עם סגנון היקשרות בטוח, לדוגמה, מסוגלים לחוות כאב פרידה אך גם להישען על תחושת ערך פנימי. לעומתם, אנשים עם דפוס היקשרות נמנע עשויים להדחיק את הכאב ולהימנע מעיבוד רגשי, בעוד שאנשים בעלי דפוס חרדתי עלולים להילחם בפרידה באובססיביות, לא כדי לשמר אהבה – אלא כדי לא להרגיש את עצמם מתפוררים.

​

פרויד עצמו התייחס לפרידה כאל חזרה כפויה לפצע נטישה קדום: "כל אובדן מעורר באדם את כל האובדנים שחווה בעברו, בין אם הוא מודע לכך ובין אם לא."

אבל לא רק הפסיכואנליזה מתבוננת בפרידה כבחינה של המבנה הנפשי. הפסיכולוגית קלואי מדיסון (Chloe Madanes), מהזרם האסטרטגי של הפסיכולוגיה, טענה כי סוג האהבה שאנו בוחרים – וגם האופן שבו אנו נפרדים ממנה – נובע מהאופן שבו הוגדרה אהבה בילדות המוקדמת. במילים אחרות, אנחנו לא מתפרקים בגלל האובדן כשלעצמו – אלא בגלל מה שהוא מייצג עבורנו: חוסר ערך, חוסר שייכות, פחד מדחייה, חזרה על תחושת אשמה – או לחלופין, איום בזהות האישית.

​

כל אדם מגיב לפרידה לפי המטען הלא־מודע שהוא נושא בתוכו.
וזה בדיוק המקום שבו הנומרולוגיה נכנסת פנימה – לא כדי לחזות מה יקרה, אלא כדי לשקף מה מופעל בך כשקשר מסתיים.

​

לפי הגישה הפסיכו־נומרולוגית, לכל אדם יש תדר רגשי בסיסי – מעין מערכת הפעלה פנימית – שדרכה הוא מפרש אהבה, קרבה, ואובדן. התדר הזה נגזר מנתיב חייו, אך מתבטא גם בכל שאר המרכיבים האישיותיים במפת הלידה. כאשר מגיע רגע של פרידה, התדר הזה מתעורר בעוצמה – וחושף בדיוק את מה שניסינו להסתיר.

 

כדי לדעת איך אתה מגיב לפרידה, עליך לגלות מהו נתיב החיים שלך – זהו התדר הרגשי שמלווה אותך לאורך החיים.
פשוט חבר את כל הספרות של תאריך הלידה שלך (יום, חודש, שנה) עד שתגיע למספר חד־ספרתי בין 1 ל־9.
לדוגמה: 4.6.1991 → 4 + 6 + 1 + 9 + 9 + 1 = 30 → 3 + 0 = 3

 

מספר 1 – נלחם כדי להציל, ואז קופא כדי לא להרגיש
כשטיפוס 1 חווה פרידה, הוא מרגיש שזה לא רק אובדן של קשר – זו פגיעה בזהות שלו. כי אם הקשר נגמר, אולי הוא לא היה מספיק טוב. אולי הוא נכשל. לכן הוא ינסה בהתחלה לתקן, לשכנע, להילחם – לא מתוך חולשה אלא מתוך צורך עמוק להוכיח שהוא ראוי.
אבל כשזה לא מצליח – הוא עובר לקצה השני. נסגר, קופא, חוזר לשליטה, כאילו הוא לא מרגיש. אבל בפנים הוא מלא תסכול – לא רק על האובדן, אלא על עצמו. כי הוא לא מרשה לעצמו להרגיש עצוב. רק כועס. או שותק.

​

מספר 2 – נצמד, מתרצה, נאחז באהבה גם כשהיא כבר איננה
טיפוס 2 מתקשה להאמין שהוא באמת ראוי לאהבה – ולכן כשהקשר מתערער, הוא מיד מאשים את עצמו. הוא מוותר על הגבולות, מנסה "להיות בסדר", מציע עוד אהבה, עוד רוך, עוד ויתור – כדי שהאחר לא ילך.
אבל ככל שהוא מרצה – כך הדימוי העצמי שלו נשחק. הוא לא באמת רוצה קשר בכל מחיר, אבל מפחד יותר מדי מהבדידות. אחרי הפרידה, הוא מרגיש שהוא איבד לא רק בן זוג – אלא את המקום שבו הרגיש נחוץ.

​

מספר 3 – שומר על חיוך כלפי חוץ, אבל מבפנים הוא שוקע לשתיקה
טיפוס 3 לא רוצה שאף אחד יידע כמה כואב לו. הוא ממשיך לנהל את החיים, אולי אפילו נראה שמח – אבל כל רגש עמוק נחסם.
הוא לא רוצה להכביד, לא רוצה לרחם על עצמו. מעדיף לבלוע את הכאב ולשדר ש"הכול טוב". אבל בלילה, כשהשקט מגיע, משהו נסדק. הוא מתגעגע – לא רק לאדם, אלא למי שהוא הרגיש שהוא יכול להיות כשאהבו אותו באמת.

​

מספר 4 – מתכווץ, מתרחק, מקשיח את הלב כדי לא לקרוס
טיפוס 4 זקוק ליציבות, ופרידה מרגישה לו כמו התפוררות הקרקע מתחת לרגליים. הוא לא ייצעק, לא יתחנן, לא יפרוץ – הוא פשוט יסתגר.
הוא מחפש שליטה דרך סדר, תפקוד, לוגיקה – כי אחרת הוא שוקע בתחושת ריק. הוא נועל את הדלת של הלב כדי לא לחוות שוב את תחושת הנטישה, ובונה חומה של "אני לא צריך". אבל האמת היא – שהוא צריך, רק לא יודע איך לבטא את זה.

​

מספר 5 – בורח כדי לא להרגיש לכוד, ממשיך כדי לא לשקוע
טיפוס 5 לא אוהב להישאר איפה שכואב. הוא רץ קדימה, מוצא תחומי עניין חדשים, מנסה לחזור לעצמו כמה שיותר מהר. אבל כל זה – לא כדי לשחרר את האהבה, אלא כדי להימנע מהכאב.
בפנים, הוא שואל את עצמו למה שוב הדברים לא החזיקו. למה כשהתחיל להרגיש – זה ברח. והוא פוחד: שאם ייתן ללב להיפתח שוב – אולי יאבד את החופש הפנימי שהוא נאבק עליו כל כך.

​

מספר 6 – אוהב גם אחרי שנפרדו ממנו, מתקשה לשחרר את התמונה
טיפוס 6 הוא נאמן. הוא לא מתאהב בקלות, אבל כשהוא שם – הוא נשאר גם כשכבר אין למה. כשהקשר נגמר, הוא לא באמת מבין איך אפשר להפסיק לאהוב.
הוא מרגיש אחריות, אשמה, בלבול. שואל את עצמו מה היה צריך לעשות אחרת. לא קל לו לשחרר – כי הוא לא נפרד רק מאדם, אלא גם מהרעיון של זוגיות שהוא האמין בה. הוא ממשיך להרגיש גם כשאין כבר מי שירגיש איתו.

​

מספר 7 – נעלם, שותק, מתכנס פנימה כדי לעבד לבד
טיפוס 7 לא מגיב בקול רם. הוא לא יכעס, לא יתפרץ – הוא פשוט ייעלם. לא מאכזריות – אלא מהצורך לעבד לבד, בלי שיראו אותו נשבר.
הוא חושש להיחשף, ולכן לא מראה את הכאב. אבל עמוק בתוכו, הפרידה מהדהדת. לאו דווקא כי הוא מתגעגע – אלא כי הוא מרגיש שוב שאין באמת מישהו שנכנס אליו עד הסוף. והוא בונה עוד שכבת הגנה סביב הלב, כדי להרגיש בשליטה.

​

מספר 8 – נפגע בגאווה, חושד, ומתחזק דרך ניתוק
טיפוס 8 לא יראה שהוא נשבר – אבל הוא מרגיש בגוף. הוא יפרש פרידה כבגידה, כאובדן של שליטה, כפגיעה בכבוד. ולכן הוא מיד בונה חומת הגנה.
יכול להיות שהוא יכעס, יחתוך, יגיב בעצמה – אבל הכאב האמיתי הוא לא על האדם – אלא על התחושה שנחשף, שנכשל, שנשבר.
הוא לא רוצה שירחמו עליו – הוא רוצה להרגיש שוב חזק. ולכן יטמון את הרגש עמוק – ויחזור מהר מדי לתפקוד. לפעמים, מהר מדי.

מספר 9 – מתרחק בשקט, מרגיש את הכול – ולא תמיד יודע למי לספר

טיפוס 9 מרגיש הכול. הוא סופג את האובדן, את הזיכרון, את השבר – אבל לא עושה מזה דרמה. הוא עוזב בשקט, לפעמים כדי להגן על האחר, לפעמים כדי לא להכאיב יותר מדי.
אבל בפנים – הרגש ממשיך לחיות. הוא לא מדבר על זה, לא מתלונן – אבל מרגיש תחושת ריק עמוק, כאילו משהו בו התכווץ.
הוא לא נאחז, אבל גם לא שוכח. וייקח זמן עד שירגיש שמותר לו שוב להיפתח – בלי לפחד שיאבד את עצמו בדרך.