פסיכולוגיה אקזיסטנציאלית – לחיות עם השאלות הגדולות

מייסדי השיטה והמקורות הפילוסופיים

​

הפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית צמחה מתוך הגותם של הוגים פילוסופיים מהמאה ה־19 וה־20 – בהם קירקגור, ניטשה, היידגר, סרטר וקאמי – ששאלו לא מהי הנפש, אלא מהי המשמעות של להיות אדם בעולם הזה.

​

מתוך עולם זה התפתחה הפסיכותרפיה האקזיסטנציאלית, בעיקר בזכות מטפלים כמו:

​

• ויקטור פרנקל – שפיתח את הלוגותרפיה (טיפול באמצעות משמעות), ושרד את אושוויץ

• רולו מיי – שהנגיש את המושג "חרדה קיומית" והפך אותו לבסיס בטיפול

• אירווין יאלום – פסיכיאטר אמריקאי שכתב רבות על פחד המוות, אהבה, חופש, בדידות ומשמעות

• לודוויג בינסוונגר – שהביא את המושג "להיות בעולם" (Dasein) אל תוך הפסיכולוגיה

​​

מה מייחד את הפסיכותרפיה האקזיסטנציאלית ולמה היא שונה?

הפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית לא מחפשת להסביר את הסימפטום – היא לא מחפשת "בעיה" לטפל בה, אלא אדם שצריך הכרה.

​

היא רואה כל קושי רגשי כתגובה אנושית לחיים עצמם – לסופיות, לבחירות, לבדידות, לחופש ולאי־הוודאות. זו גישה שמכירה בכך שהחיים מלאים בחרדה, קונפליקט, אבסורד – ושדווקא במפגש הכואב עם חוסר השלמות, מתחילה ריפוי.

​

זו גישה שמכירה בכך שלעיתים האדם לא זקוק ל"טיפול" – אלא למקום שבו מותר לו להיות אדם שמבקש להבין את עצמו בתוך מציאות מורכבת.

​

כמה זמן לוקחת ההתמחות בשיטה הזו?

הפסיכותרפיה האקזיסטנציאלית נלמדת לרוב כחלק ממסלולי פסיכותרפיה רחבים (תלת־שנתיים או יותר), לעיתים כגישה עומדת בפני עצמה. הלימודים כוללים:

• היכרות עם הוגים פילוסופיים

• עקרונות בטיפול מבוסס משמעות

• עבודה טיפולית על פחד מוות, חופש, בדידות ואשמה

• דיונים אתיים, קיומיים ומוסריים

• הדרכה קלינית ועבודה עצמית מעמיקה

​​

בישראל אפשר ללמוד גישה זו במוסדות כמו מכון שורשים, מרכז שילובים, תוכניות אקזיסטנציאליות בפסיכותרפיה אינטגרטיבית, ולפעמים גם כחלק ממסלולים באוניברסיטאות.

​

אילו כלים מציעה הגישה?

הפסיכותרפיה האקזיסטנציאלית אינה טכנית, ואינה שואפת "ליישם שיטה". היא מבקשת לקיים דיאלוג כן, חשוף ונוכח עם האדם שמולך. ובכל זאת, יש לה כמה עקרונות עמוקים לעבודה:

​

• שאלות פתוחות מהותיות – לא “מה שלומך?”, אלא “איפה אתה מרגיש שהחיים עוצרים אותך?”, “מה אתה מפסיק להיות כשאתה מוותר על החלומות שלך?”

• שהייה בשאלות בלי למהר לפתרון – “מה המשמעות של הבדידות שאתה מרגיש?”, “מה היית עושה אם המוות לא היה מפחיד אותך?”

• הכרה במוגבלות ובבחירה – האדם לומד להכיר באחריות לחייו – אבל גם במגבלות שאי אפשר לשנות.

• התמודדות עם פחד המוות – לא כהרס אלא ככוח שמחדד את השאלה: מה חשוב לי באמת?

• עבודה עם חירות, אשמה, משמעות – שלושת העמודים שעליהם עומדת הגישה: אני חופשי לבחור, אני אחראי לבחירותיי, ואני נדרש לחפש משמעות בתוך החיים.

​​

לאילו מצבים מתאימה הגישה?

זו לא גישה שמתאימה רק ל"משברים קיומיים", אלא לאנשים שמרגישים שהטיפול הרגיל לא נוגע בשורש הקיום.

מתאימה במיוחד ל:

• מבוגרים בתחנות מעבר – פרישה, גירושין, גיל המעבר, משברי חיים

• צעירים בגילאי 20–35 שמחפשים זהות, משמעות או דרך בעולם רווי אופציות

• מתמודדים עם אבל, מחלה סופנית או פחד מוות

• אנשים חכמים רגשית שאינם זקוקים ל"עצות" אלא למרחב מחשבה פילוסופי־רגשי

• אנשים שחווים תחושת ריק, זרות, אובדן כיוון, קהות רגשית או ניכור פנימי

• מי שעבר טראומות לא דרך פגיעה – אלא דרך התנגשות עם החיים עצמם

 

סיכום:

הפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית אינה מבטיחה שקט – היא מבטיחה אמת.
היא לא מציעה פתרונות – אלא מרחב שבו מותר לא לדעת, מותר לפחד, מותר לבכות, מותר לתהות.

זוהי גישה שמחזירה לאדם את חירותו, גם אם היא מבהילה. היא מזכירה לו שהוא יכול לבחור לחיות – גם אם אין תשובות לכל השאלות.

כי בסוף, אולי החיים הם לא הבעיה – אלא הסירוב לפגוש אותם באמת.

​

(תומר נבו)